|
|
|
|
|
| אחרי הכל | | | חלל התצוגה הריק מטבעו של גלריה נתפס כסביבה נייטרלית להצגתה של אמנות. התצלומים של גליה גור זאב מאתגרים את הריק הבסיסי הזה בתמונות שעוקבות אחר מהלך התרוקנותה של דירה מחפצים, ובהשאלה הנגזרת מכך גם מאנשים.
החללים שהתרוקנו נושאים את עקבות תכולתם, מסגירים את התקופה בה השתכנו בהם, ואת משך הזמן שחלף מאז וקדם למעשה לרגע הצילום. במהלכו של הזמן תפקדו אותם חללים כדירת מגורים. חילוניותו ורגילותו של קיום זה מתחלף בחסר. ראשית חסרונם של חפצים, ובעקבותיהם מודעות לחסרונם של בעליהם. מהלך זה כמובן נגזר מן הצילום והפוך למהלכם של הדברים.
סידרת התצלומים נעשתה בדירת הוריה של גליה, לאחר פטירת אביה. החפצים שייכים לתכולת הבית וצולמו לקראת ותוך כדי תהליך ריקונו ופינויו.
התערוכה כוללת תצלומים מתוך הדירה המרוקנת ותצלומי פריטי לבוש וחפצים המעלים שאלות נוקבות אודות נזילותו של המושג ייצוג, משמעותם או חוסר משמעותם של חפצים ובהשאלה רחבה הרבה יותר מייצרים ייצוג ויזואלי לאבדן.
עבודות אלו מעלות על הדעת את סידרת תצלומיה של מרים בקסטרום שנעשו בין השנים 1992-1996 "רכושם של אנשים שנפטרו". סידרה זו כללה תצלומים בבתים אליהם נכנסה בתחילה כמעריכה עבור בית מכירות פומביות ובהמשך, באישור היורשים, כצלמת, ותיעדה למעשה בתצלום בודד מצבים שונים של חללי מגורים הנמצאים בתחילתו או במהלכו של תהליך מעבר שמעיד או מסווה את חסרונם של מי שהיו ולא יחזרו. הנגיעה הלא אישית של מתבוננת מן הצד,של בקסטרום, מתחלפת באישי עד כאב בעבודתה של גור זאב המצלמת מקום מוכר לה היטב, הבית, שתחילת תהליך התפוגגותו נמצא בהתרוקנותו. עם זאת הבחירה להציג את הבית המרוקן, על סימני נוכחותם של חפצים, עקבותיהם ושאריותיהם, במספר מועט יחסית של תצלומים, לצד תצלומי חללי חליפות שנותרו מרוקנים מגוף, נוגעת בתחושת החסר המציבה באופן חד וחריף את הקו הבלתי נתפס של מעבר מיכולת תחושת כאב המנכיחה קיום, לאובדנה.
ורד זפרן גני
| | |
| | ראיון עם מרב שין בן אלון למארב | | | בעקבות התערוכה 'אחרי הכל' של גליה גור זאב
המוצגת עד ה- 6.6.09 בסדנאות האמנים בתל-אביב
אוצרת: ורד גני
סידרת התצלומים שמציגה גליה גור זאב בתערוכתה 'אחרי הכל' המוצגת ב'סדנאות האמנים' נעשתה בדירת הוריה, לאחר פטירת אביה. החפצים שצולמו הם תכולת הבית תוך כדי תהליך ריקונו ופינויו.
התערוכה כוללת תצלומי תפנים השמים דגש על השתנותו של חלל מגורים, והחשיפה הכרוכה בתהליך התרוקנותו, לצד תצלומי פריטי לבוש וחפצים המעלים שאלות נוקבות אודות נזילותו של המושג ייצוג, משמעותם או חוסר משמעותם של חפצים ובהשאלה רחבה הרבה יותר מייצרים ייצוג ויזואלי לאבדן.
גליה גור- זאב נולדה בתל-אביב ולמדה במחלקה לצילום בבצלאל. ממקימי ומנהלי גלריה לימבוס מקום לצילום. הציגה במוזיאון ישראל, במוזיאון תל-אביב, בגלריית הקיבוץ ובסדנאות האמנים.
בשנת 2002 זכתה בפרס ליאון קונסטנטינר לצילום של מוזיאון תל-אביב.
זכתה בפרס עידוד היצירה של משרד המדע התרבות והספורט לשנת 2008.
בימים אלו מציגה גם בתערוכת ה'זוכים' המוצגת במשכן לאמנות בעין חרוד.
שיחה בין מרב שין בן-אלון לגליה גור זאב בעקבות התערוכה 'אחרי הכל'
מרב שין בן-אלון: ספרי לי על שם התערוכה.
גליה גור זאב: 'אחרי הכל' הוא שמה של תערוכה המתארת את תהליך הריקון של בית הורי. השם 'אחרי הכל' אינו סופי למרות שהוא מדבר על סוף.
מ.ש.ב: ספרי לי על תהליך הצילום. מה צילמת?
ג.ג.ז: צילמתי את הבית של ההורים שלי מהיום שאחרי השבעה של אבא שלי. תיעדתי את הבית על כל תכולתו כפי שהוא נראה מיום השבעה, את תהליך ההתרוקנות שלו ועד למצבו המרוקן לחלוטין רגע לפני מסירתו לדיירים החדשים שרכשו את הדירה.
הצילומים מכילים שלושה זמנים. עבר הווה ועתיד. עדויות של מה שהיה, המצב הקיים, והפוטנציאל של מה שיקרה. דירה לפני שיפוץ, שפרק אחד של חיים הסתיים ומגולם בה כבר הפוטנציאל לדבר הבא.
מ.ש.ב: כמה זמן נמשך התהליך?
ג.ג.ז: תהליך הצילום, שעקב אחר תהליך ההתרוקנות של הדירה, נמשך שנה והיה תהליך איטי של פרידה.
מ.ש.ב: עד התערוכה הזו צילמת בעיקר את המשפחה שלך. איך את רואה את העבודה הזו על הרצף הזה?
ג.ג.ז: זהו המשך ישיר ומובן מאליו לתהליך שלי. אני מצלמת את הדברים שקרובים אלי.
מ.ש.ב : החומרים של החיים?
ג.ג.ז: כן, חומרים שנמצאים לידי. המשפחה עבורי היא חלק מזה. אבל מבחינת השפה הצילומית מדובר בסוג אחר של עבודה. אלו צילומי פנים. אנטריירים. צילומי חלל. בצילומי המשפחה ניתקתי את המצולמים מההקשר הסביבתי של החלל והכנסתי אותם לחלל שחור שמנותק מאינפורמציה של סביבה. היה לי חשוב להפקיע אותם מההקשר האישי של הסיפור הקונקרטי של המשפחה שלי ולהפוך את הדימויים לאב- טיפוס של משפחה. לא פורטרט אישי אלא אוניברסאלי.
מ.ש.ב: בתערוכה הזו יש למעשה היפוך. את מצלמת רק את הסביבה, המרחב, החלל.
ג.ג.ז: הצילום כאן הוא של מרחב מאד ספציפי. מקום שבעבר חיו בו אנשים. הנוכחות שלהם מופיעה מתוך הדימוי אבל החלל ריק.
מ.ש.ב: בעיני ההתרוקנות היא הדרך לדבר על 'מלאות החיים' שהיתה שם כמו שגרוסמן קורא לזה ב 'אישה בורחת מבשורה'. את מצלמת את המשפחה לאורך הרבה מאד שנים. מה צילמת לפני שהתחלת לצלם את המשפחה?
ג.ג.ז: צילמתי מראות סוריאליסטיים. קטעי גוף, חפצים שונים. בכל צילום היה אלמנט אחד ויחד הם הורכבו למערכת אחת של דימויים.
מ.ש.ב: איך נוצר המעבר מכאן לסדרות של צילומי המשפחה?
ג.ג.ז: העבודה 'שולחן' שהוצגה בגלריית הקיבוץ בשנת 1997 באצירתה של טלי תמיר, הייתה למעשה סדרת צילומים שהרכיבה מערכת. צילמתי את הראשים של בני המשפחה מלמעלה. בצילומים אחרים צילמתי מזלג, סכין, צלחת. כל חלק במערך הזה צולם בנפרד וההצבה של כל האלמנטים יחד יצרה מערך שמרכיב מחדש את הסצנה המשפחתית של ישיבה סביב שולחן.
מ.ש.ב: ומכאן המשכת ל'סדר' – תערוכה שהוצגה ב-2002 בסדנאות האמנים בתל-אביב ולאחר מכן במוזיאון תל-אביב, בעקבות הזכייה שלך בפרס קונסטנטינר, שבו שוב השולחן היה נושא מרכזי בעבודה.
ג.ג.ז: ב'סדר' היה סימון של שולחן שחצה את הדמויות במרכז הצילום. שוב, כל דמות צולמה בנפרד על רקע שחור והצילומים חוברו למערך אחד של משפחה היושבת סביב שולחן באירוע משותף. זהו תאור של ארוחה משפחתית שלא התקיימה.
מ.ש.ב: מתי למעשה נוצרה עבודת המיצב הראשונה שלך? בעיני זו היתה בעבודה ה'בריכה' שיצרת בתיאטרון תמונע ב-2004 במסגרת 'פרויקט פסאג' .
ג.ג.ז: אני חושבת שההתחלה היתה בתערוכה 'סדר' שכבר הכילה אלמנטים מיצביים, גם באופן שבו מיקמתי את המצולמים כיושבים בחלל אחד, וגם בצילומי השטיח והספה בהם היתה אנלוגיה בין הדימוי המצולם והחלל הקונקרטי של התערוכה. ב'בריכה' כבר בניתי באופן פיזי אלמנטים פיסוליים כמו המקפצה, שיחד עם הצילום והתאורה התיאטרלית יצרו עבורי משמעות אחרת להגדרה של צילום כאובייקט המוצב בתוך חלל.
מ.ש.ב: זה מחבר אותנו לתערוכה הנכחית שבה את שוב מציגה באותו חלל של הגלריה בסדנאות האמנים. גם כאן אולי יש ניסיון ליצור דיאלוג בין החלל המצולם לחלל הממשי?
ג.ג.ז: דווקא התערוכה הזו, שיש בה צילומים של חלל, אינה תערוכת מיצב. הצילומים מתעדים את העקבות והסימנים שנותרו על הקיר לאחר שהתמונות התלויות הוסרו מהם, ואת תהליך ההתרוקנות של החלל על כל תכולתו.
מ.ש.ב: בתהליך הצילום צילמת סדרות של צילומים שהכילו גם את הבית על תכולתו.
ג.ג.ז: כן. צילמתי את הבית מיד עם סיום השבעה. כפי שהוא נראה מהרגע שהדייר האחרון, אבי המנוח, עזב אותו.
מ.ש.ב: ובכל זאת בתערוכה הנכחית בחרת שלא להציג אותן, ואת מציגה רק את השלב הסופי, של 'אחרי הכל', של הבית המרוקן.
ג.ג.ז: זו הייתה החלטה שנבעה גם ממגבלות טכניות של מקום. כמות החומר שצברתי בשנה שבה צילמתי דרשה שאפריד בין שני התהליכים. המלא והריק. אילו יכולתי ליצור הפרדה כזו של שני חללים בתערוכה אחת אני משערת שהייתי עושה את זה. המלא והריק ביחד הוא משהו שקשה לי עצמי להכיל בו זמנית. לכן העדפתי להביא את המלא דרך הריק. ותוך כדי הצבת התערוכה הבנתי שגם הריק יכול ברגע מסוים להיפך למלא ועמוס. לכן השתדלתי לא לצופף את התלייה וליצור דיאלוג גם עם הריק הקונקרטי של חלל הגלריה. את הצילומים של הבית המלא בחרתי להציג בחלל נפרד ומאד מרוחק. בתערוכת 'הזוכים' של משרד המדע התרבות והספורט שמוצגת כעת במשכן לאמנות בעין חרוד.
מ.ש.ב: מאד מעניין המרחק הגיאוגרפי הגדול בין שני חלקים של אותו תהליך עבודה המוצגים, יחד ולחוד, בזמנים מקבילים. התערוכות בשני המקומות נפתחו יום אחרי יום. כאילו אין ואולי גם לא תהיה אפשרות לחבר בניהם באותו חלל. כאילו לא מדובר באותו מקום, באותו בית, באותו תהליך תיעוד אלא שני חלקים שאולי ייקח חיים שלמים לחבר ולאחות ביניהם. הן יכולות להתקיים אך ורק בחוויה של הצופה שיצפה בשתי התערוכות.
למה התכוונת כשאמרת ששמה של התערוכה מוגדר על ידך כ 'לא סופי'?
ג.ג.ז : סופי זה כשאתה מרגיש שמיצית. בתערוכה הזו אני מרגישה שמיציתי את תהליך הצילום. אני לא מרגישה שמיציתי את התערוכה כאמירה סופית שמסכמת בהצבה שלה את מהות החומר שצברתי.
מ.ש.ב: זה מזכיר לי משפט של הסופר היפני הרוקי מורקמי: 'המוות אינו סופם של החיים אלא הוא חלק מהם' אולי לכן השם 'אחרי הכל' הוא באמת אינו סופי.
מרב שין בן-אלון אמנית וכותבת
| | |
| |
|
|
|
|
|
