Galia Gur Zeev
photography projects limbus biography publications contact
 
photos | installations | texts | video | reviews Swimming Pool  2008
 english
 
 
 
 
 
גליה גור זאב - בריכת שחייה. דניאל אגמי - לאוטנג

אני כותבת כדי לנסח ולהבהיר לעצמי את מהות החיבור בין שתי העבודות: העבודה של גליה גור זאב "בריכת שחייה" והעבודה של דניאל אגמי "לאוטנג". כשגליה גור זאב עבדה לקראת התערוכה בגלריה הזמנתי את דניאל אגמי, רקדנית להקת "בת-שבע", להתבונן בחומרים של גליה וליצור כוריאוגרפיה עם המודעות אליהם.

כשאני חושבת על התערוכה, אני מתקשה להפריד בין השתים. תערוכתה של גליה נערכת בגלריה ועבודתה של דניאל מתקיימת בחדרון הסמוך, שגודלו 1\2 מ'.
שתי העבודות מתקיימות בו זמנית. דלת אפורה סוגרת על הגלריה, על "בריכת שחייה" של גור זאב; וילון לבן כבד סוגר על רקדן יחיד וצופה יחיד - עבודתה של דניאל אגמי "לאוטנג".
שתי העבודות בודקות גבולות, מבקשות להאיר תפר בין אינטימיות לגבולות.
ב"בריכת שחייה" מופיע שעון מואר, מסמן עצמו כעבודה מרכזית בתערוכה. מים ושמים תכולים נפגשים בה, מציינים מרחב אינסופי, שלתוכו אובדת דמות, בקפיצת ראש. הדמות שחורה, נראית כמחוג שסטה ממסלולו ואיבד קשר לשנתות המסמנות את השעות.
שרטוט סכמטי של בריכת שחייה תלוי על הקיר המרכזי, נראה "תקני". הוא עשוי בשחור-לבן על נייר פרגמנט. קווי התחרות המסומנים בו מורכבים ממילים שנכתבו על פי דגם והן מביעות רגש ואינטימיות: "יום למחרת הלוויה נפגשתי עם דפנה בבריכה. נכנסנו למים והתחלנו לשחות. הדמעות מתערבבות עם המים, נעלמות ובאות חדשות."
גור זאב בודקת את גבולות עבודתה בחלל. היא מרצפת את מדרגות הגלריה באריחי בריכה תכולים. בכך היא מכניסה אותנו, הצופים, לבריכה שיצרה. פס קול משמיע קול מים במלאם את הבריכה, ומשורבבים בו קולות אנשים. זהו טשטוש נוסף של הגבול בין העבודה למה שמחוצה לה, שהרי קולות האנשים בפס קול נשמעים כקולות המבקרים בגלריה.
שאלת הגבול מתעוררת גם ביחס לקשרים בין העבודות השונות בתערוכה. האם הן כפופות זו לזו ו'מוותרות' למיצב כולו? עבודת וידיאו, המתעדת את התמלאות הבריכה, עולה על אחד התצלומים וברגע מסוים נראה כי המים 'מציפים' אותה.
שאלת הזמן עולה בדרכים שונות: זמן התמלאות, זמן וטקס חבישת כובע הים. בחירת האישה לבנת השער מעלה בהכרח את שאלת ההזדקנות. השעון המואר מולך על הזמנים כולם.

ב'לאוטנג' עושה דניאל עבודת חלל בכמה אופנים וכך נוצרת נקודת מפגש עם עבודתה של גור זאב. סוגיות הקשורות ל'מיצב' ול'מיצג' באמנות הפלסטית בכלל עולות גם הן.
החדרון הקטן, שבו מתקיים "לאוטנג", נראה מטופח ואינטימי, אולי כמו מלתחה: הרצפה כוסתה בפרקט (אנלוגיה לרצוף התכול של מדרגות הגלריה), על הקיר תלויה מראה.
הרקדנים מסמנים את החלל: קירות ורצפה, נוכחותם וגבולותיהם.
עולה התייחסות לזמן ולגבולותיו: בפס הקול של אהד פישוף מושמעות פעימות מדודות וקצובות, המשתנות באופן עדין. הרקדנים מסמנים את הזמן בהתחלפויות הסדירות שלהם ובחזרתיות של תנועותיהם. הם משרטטים את הגבול בין עבודה לצופה. שאלת הגבול עולה ועמה גוון רגשי חריף. החדרון קטן וסגור (1\2 מ'), ללא במה ומושבים לקהל. הרקדן והצופה ניצבים על רצפת הפרקט. המקום קטן וצפוף, אין לאן לברוח. העבודה מאתגרת ללא הרף את הצופה ואת הרקדן. אין הגנות. הגבול המוכר נמחק. מי אמור לסמן את הגבול החדש? ואיך? בתחילת עבודתו מפנה הרקדן את מבטו פנימה. עיקר התייחסותו פונה למקום עצמו. כך הוא מספק לצופה, ובוודאי גם לעצמו, הגנה כלשהי. עולה שאלה: האם הדבר נעשה במחיר ניכור? כשהרקדן עובד בשכיבה לרגלי הצופה, משתנה המבט המקובל ועמו גם ההירארכיה. נוצרת אי נוחות. המבוכה גוברת כאשר הרקדן ממשיך לעבוד ומישיר מבט אל הצופה. המבט הרואה גוזר מצב חדש: שוויון חשוף בין השותפים, אין עוד רקדן וצופה. הצופה נתון בסיכון וכמוהו הרקדן. יד מונעת לעבר הצופה – האם הוא מונחה ללחוץ אותה? האם זו הזמנה לריקוד? מי המנחה? מה הם כללי הנימוס?
העבודה מחייבת אקטיביות של הצופה, מחייבת הכרעות ובחירות בין אופציות שנפתחות, בשעה שגבולות המדיה מוסטים. נדרשת הגדרה מחדש של המדיה והגדרת גבולות ה'אני'. צופה ואמן כאחד. שאלת הזמן והאחריות לגביו נבחנת כאן. היא מונחת בין הרקדן לצופה, שהרי קו הסיום אינו ברור.

יעל קייני גלריה נחשון.

 
דמעות של בריכה - משפטים משרטוט בריכה
 
שחיתי. בלי לספור. מאפשר לשוט. לחשוב. התחלתי לקרוא שוב את שמונה שנים של לימוד שחיה דושאמפ. היא הוציאה לי את המילים מהפה. הוציאו לי את כל המילים מהפה. השחייה מחליפה את הכתיבה. העור מתרכך במים. שומעת את עצמי במים נושמת וחושבת. חלמתי שאני מגיעה לתערוכה והיא מכוסה כולה טיח מהקירות. הכל לבן, שלג. לא רואים את העבודות, חלום שחוזר על עצמו לפני כל פתיחה. הבריכה הראשונה שלי, גיל שמונה, מלון קופה קבאנה ,ריו דה ז'נירו. המורה היתה אלופת ברזיל בשחייה. לא זוכרת אותה, זוכרת פחד. חלוקה לקבוצות, 'לא יודעים' יודעים קצת'. לא זוכרת את הלימוד. כל פעם כשהגעתי לשפת הבריכה, המורה דחפה אותי חזרה לתוך המים, למדתי לצלול. לא לפחד מלהיות בתוך המים. אח"כ בריג'יט בארדו התארחה במלון וראיתי אותה מקרוב. שומעת פורטוגזית ומתגעגעת לדברים שאני אפילו לא זוכרת. יום למחרת הלוויה נפגשתי עם דפנה בבריכה. נכנסנו למים והתחלנו לשחות. הדמעות מתערבבות עם המים, נעלמות ובאות חדשות. שוחה ללא הפסקה הלוך וחזור. כשסיימנו לשחות דפנה אמרה שאני חייבת לה אחת. בים שוחה במקביל לקו החוף, אין את המונוטוניות של הלוך וחזור, תיירת במים. ים, בריכות גדולות של מים שקטים, קרים וכבדים. התרוקנות של הבריכה התרוקנות של הבית. השחייה מחליפה את הכתיבה. לא הצלחתי לשחות היום. המים מנחמים. התנועה המונוטונית במים, השמיעה הופכת לשמיעה פנימית. שומעת את הנשימות שלי, מרגיע. מהבריכה רואים את הבית של אבא. אני בודקת אם התריס מורם. מחכה שהתריס יתרומם. זה הסימן שלי. ים, בריכות גדולות של מים שקטים וקרים. בריכה בארמון בריכה של החלומות. לא אמיתית. הנשימות הסדורות, האזניים נאטמות ואני שומעת את עצמי. המחשבות זורמות ממני למים ומתפוגגות. חשבתי על דמעות של בריכה. המחשבות משנות ערוץ לא כאלה של סידורים יומיומיים. חלמתי שאני מגיעה לתערוכה והיא מכוסה כולה טיח לבן שלג.לא רואים את העבודות. חלום שחוזר על עצמו לפני כל פתיחה.. דמעות של בריכה. שוחה ובוכה. הטקס שלפני חבישת הכובע, משקפת, סנפירים התאמת הגוף מהליכה לשחייה. קראתי שוב את שמונה שנים של לימוד שחייה, דושאמפ. להתקשר לאבא לפני השחייה או לשחות בלי מחשבות.
מיכל ואני צילמנו את ההתמלאות של הבריכה במגדלי דוד 24 שעות מתוכננות הפכו לשלוש יממות. בלילה עטלפים ועורבים שותים ממנה. הבריכה ללא מים נראית ריקה, פעורה, חסרה, מחכה.
גלי גיל הבריכה השנייה. בית ספר יסודי. החופש הגדול עם הבנים, חשיפות. בקרית שלום לא היתה בריכה, נסענו לים כל שבת בקיץ, חוף הסלע. גלגל ים על המותניים במשאית עם ספסלים ארוכים מהבית וחזרה. מצלמת את הבריכה להשעות את הפרידה מהמקום. הטבילה, התרגלות הגוף למים התנועות המונוטוניות משנות את קצה המחשבות. לשחות בלי להסתכל על השעון. הרסו את בריכת גורדון, בונים חדשה. השאירו את ככר אתרים. השעון מעל המים, האלוהים של הבריכה, בעולם שלמעלה., שומר שהמציאות לא תברח. חום הגוף משתנה לטמפרטורת המים. איך המים מרגישים היום?
המים טובים.









 
 
גליה גור-זאב ,גליה גור זאב
© All Rights Reserved to Galia Gur Zeev designed by meirav heiman   tailored by itamar