|
|
|
|
|
|
|
| גבולות המקום וגבולות הזמן | | | בשנת המאה לעיר העברית הראשונה,תל-אביב, בעיצומן של החגיגות, מצאנו לנכון להיזכר ולהזכיר את ימי הסגריר שפקדו את העיר ותושביה. לאירועים הקשים היה משקל מכריע בעיצוב צביונה ותודעתה ההיסטורית של העיר העברית הראשונה.
בשנת 1917, בעיצומה של מלחמת-העולם הראשונה, שמונה שנים בלבד לאחר הקמתה, מגורשים כל תושביה באכזריות בידי התורכים, הנסוגים מפני הבריטים. החל מראשית המאה רוחשים גלי איבה בין האוכלוסייה הערבית והיהודית ביפו ובדרום העיר. בשנות העשרים פורצים מעשי אלימות ושפיכות דמים חוזרים ונשנים הזכורים כמאורעות 1921 ו- 1929. פחות מעשור חולף עד פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936. בראשית שנות הארבעים, ימי מלחמת-העולם השנייה, מטוסים איטלקיים וגרמניים מפציצים את העיר פעמיים; עשרות נהרגים ומאות נפצעים. אסון דומה קורה בשנת 1948, כאשר מטוסים מצריים מפציצים את העיר. בשנות השבעים נחרדה העיר מהתקפת דמים של מחבלים על מלון "סבוי". שנות התשעים רוויות בדם פעולותיהם של מתאבדי טרור, טראומה שהעיר עדיין לא התאוששה ממנה. אך תל-אביב ממשיכה לחיות, להתפתח וליצור, צעירה ותוססת מתמיד.
התערוכה חושפת צילומים מראשית המאה ועד היום, המאפשרים לצופה גם להתבונן בשינויים שחלו במדיום הצילום – המעבר מצילום בשחור לבן לצילום צבע, משימוש בנגטיב לצילום דיגיטלי, מצילום מבוים לצילום-חטף snape-shot, ממודעות לנוכחותה של המצלמה להתעלמות ממנה, משימוש נדיר בתצלומים בעיתונות המודפסת לשפע דימויים חזויים בה.
התצלומים, המסמכים והסרטים התיעודיים המופיעים בתערוכה מנציחים חלק מן האירועים שהתרחשו בין השנים 1917 עד 2005 והותירו צלקות בזיכרון הפרטי והקולקטיבי ועקבות במרחב העירוני של תל-אביב.
הצבת אנדרטות, כייצוג חזותי של הזיכרון, הפכה הדרך הרשמית המקובלת במדינת ישראל לעיצוב העבר והבנייתו. האנדרטאות שהוקמו לזכר האירועים המוצגים, משמשות מוטיב מרכזי ומוביל בתערוכה.
המסמכים והתצלומים המנציחים את הטרגדיות הפרטיות, הסיפורים האישיים וההתמודדות היומיומית של אנשי העיר מחד גיסא והאנדרטות מאידך גיסא – כל אלה מסמנים את הקו הדק בין הזיכרון הפרטי לזיכרון הקולקטיבי המנכס את האירועים לצרכי בניית המרקם של האתוס והמיתוסים.
ייצוג האירועים בתערוכה מאפשר את בידודם משטף חייה של ה"עיר ללא הפסקה", עיר שבזמן הפיגועים חרתה על דגלה את סיסמת ה"חזרה לשגרה". האנדרטות, שהוקמו במסגרת פעולות הנצחה רשמיות על-מנת לסמן אירועים טראומטיים אלה במרחב הציבורי, הופכות עם הזמן שקופות בנוף העיר.
התערוכה מבקשת להוסיף נדבך למנגנון הזיכרון הקולקטיבי המהווה אמצעי הגנה והישרדות טבעי שלנו ומאפשר לנו לעכל את האירועים ולהמשיך בהתמודדות היומיומית.
גליה גור זאב
אוצרת התערוכה
| | |
|
|
|
|
|
|
