|
|
|
|
|
| La familia | | | "אבא עמד מולי. צעיר משזכרתי אותו, על כביש העפר במשק. עיניו ננעצו ישירות בעדשת המצלמה ומבעד לפניו החתומים יכולתי לראות שחיכה לרגע שבו יוכל לשוב לענייניו. תווי פניו ומבנה גופו הזכירו את אלה שלי. אני הייתי צר יותר, פני ילדותיים יותר,
אבל יכולתי לראות עצמי מבעד לדמותו" (פייטה/ איתמר אורלב).
הקיום וההמשכיות הם הכוחות המניעים את התא המשפחתי. מכאן הקסם שבאלבומים משפחתיים. בתוך אלבום המשפחה מקופל הרצון לשמר זיכרון משפחתי ובכך לתאר רצף דורי. אלבום המשפחה, המצוי בכל בית, מכיל בתוכו את מורשתנו האישית, כחברים בתא המשפחתי, מציג זהות אישית ודיוקן עצמי, ומהווה חלק ממורשת הצילום שלנו.
המשפחה היא הקבוצה האנושית הגרעינית הבסיסית. התואר הנגזר מהשם משפחה - "משפחתיות" – מכיל בתוכו את כל מה שאנחנו מייחסים לקבוצה גרעינית זו, משאלות לב ודעות קדומות.
המילה "משפחה" מעוררת בנו רצף בלתי נשלט של אסוציאציות. אנחנו מזהים את עצמנו ואת זולתנו בתוך מערכת ההקשרים האנושית הראשונית הזו. בחיקה למדנו את השיעורים הראשונים באמנות החיים. המשפחה אינה רק גן העדן האבוד של ילדותנו התמימה והאידילית, היא גם זירת המאבקים הראשונית. מיתוס המשפחה גובה מחיר גבוה על תחזוקתו.
ארבע דמויות מופיעות בצילום : במרכז יושב גבר מישיר מבט אל המצלמה, ידיו מונחות על הברכיים והאצבעות מעט מפושקות; מימינו עומדת אישה כשידה השמאלית ספק נשענת על כתפו ספק מחבקת אותו, ראשה כפוף מעט והיא מביטה אליו, בזרועה הימנית היא מחזיקה תינוק ישן; משמאלו של הגבר עומד נער, ידיו מתוחות לצידי הגוף, מבטו נעוץ קדימה וכולו אומר חגיגיות.
תיאור זה של תמונה מפתה אותנו מיד לחשוב שזוהי משפחה המצטלמת לרגל אירוע, שיכנס לאלבום המשפחתי עם ציון שנת הצילום. פירוש דימוי זה הינו פירוש משותף לנו כחברה.
עבור המשפחה הצילום מהווה מסמך דוקומנטרי האוצר בתוכו זיכרון. ככזה, הוא מאפשר הבנייה של ההיסטוריה המשפחתית. ערכו תלוי באפשרות לפרשו בהקשר לקונטקסט בו נעשה. פירוש זה כולל בתוכו גם את מאגר הדימויים המשותפים לנו כחברה, הנבנה במשך שנים והוא נשען על תמונות קיימות מהעבר התרבותי המשותף, ועל אסוציאציות המתעוררות בנו למראה סיטואציות מוכרות. הדימויים לקוחים מתחומים שונים בחיינו: מההיסטוריה האישית והמשפחתית, מההיסטוריה של מקום או נוף, או מסצנות ידועות מתולדות האמנות. זו הסיבה שניתן למצוא צילומים דומים באלבומי משפחה שונים וזו גם הסיבה שאנו מזדהים עם תמונות באלבום משפחה, אפילו אם אינו אלבום המשפחה שלנו.
"...כאשר אנשים חיים בתקופה היסטורית, ומשתתפים בעשייה... ההבדל מיטשטש ובנקודות זמן שונות ה"אני" נעשה זהה עם "אנחנו"; ורק כעבור ימים רבים,שב אדם אל עורו- שלו, ואז, אולי, גם מסוגל לספר כמה דברים, בבחינת "הייתי שם" (שולמית הראבן, ימים רבים, אוטוביוגרפיה)
עד שנות ה-70 הייתה קיימת זיקה בין דימויי העם היהודי הנבנה ובונה את ארצו ובין דימויי המשפחה. צילומי המשפחה עסקו בהגדרת משפחה שהיא גם בית ומולדת. הצילומים המשפחתיים ייצגו את הניסיון ההיסטורי של הקמת המדינה, יצירת האדם החדש ובניית החברה והתרבות הישראליים. דימויי המשפחה היו ארכיטיפים והמאפיינים הייחודיים טושטשו. רק בסוף שנות ה-70 החל הצילום הישראלי לחרוג מהמסגרת הלאומית, לפעול בקונטקסט היסטורי אמנותי שאינו מקומי ולחפש מודלים חדשים של צילום אישי.
(בבואות) images
"ייצוג החיים עוזר לנו לשמר אותם מפני מוות שני, רוחני". (אנדרה באזין)
המצאת הצילום נועדה לספק את הצורך האנושי להעתיק את המציאות באופן מדויק ולנסות להפיק מכך משמעות; לכאורה, הצילום הוא אמצעי לכליאת המציאות הסרבנית, הבלתי ניתנת להשגה ולהקפאתה, אך מה שמתעד התצלום, הרי זה שהנושא קיים.
התצלומים סוללים לנו גישה ישירה אל התמונות ולא אל המציאות. הם אינם כלי של הזיכרון אלא כעין המצאה של זיכרון או תחליפו. בקצה האחד של הספקטרום, התצלומים הם נתונים אובייקטיביים; בקצה השני הרי הם פריטים של "מדע בדיוני" פסיכולוגי.
בתצלומים קיים הכוח לשוב ולפרש לנו את החומר הגולמי של ההתנסות היום יומית ואף להוסיף לנו מידע, שברגיל הוא סמוי מעיננו. הם מגדירים את המציאות מחדש כתעודה למחקר או כפריט לתצוגה.
בתצלומים משמשים הדברים והאירועים בשימושים חדשים, מוקנות להם משמעויות חדשות החורגות מעבר להבחנות בין היפה למכוער, בין האמיתי לכוזב, בין המועיל וחסר התועלת.
פילוסופים, מאז אפלטון, ניסו להמעיט את תלותנו בתמונות, אך נסיגתן של האשליות הדתיות והפוליטיות בפני החשיבה ההומניסטית והמדעית חיזקה את הזיקה אליהן.
ב"מבוא לעיקרי הנצרות" (1843) טוען לודוויג פויירבך-"אין ספק שתקופתנו מעדיפה את הדימוי על פני המקור, את הייצוג על פני הממשות, את המראית על פני הישות". בסוף שנות ה-60 כותב
גי דבור בתזה מס' 18 "במקום שבו העולם הממשי הופך לדימויים פשוטים, הדימויים הפשוטים נעשים ישויות ממשיות...החברה המודרנית התנתקה מעצמה ובנתה לה אימפריה עצמאית בראווה" (חברת הראווה 1967).
חפש אותי בפייסבוק
היום המצלמה נמצאת בידי כל אחד. כולם מצלמים- במצלמות דיגיטליות בגדלים שונים, בטלפונים סלולאריים- ובזמן אמת רואים את התוצאה. שפע התצלומים זורם בכבל מן המצלמה ונשפך לתוך המחשב. תיקיות מצטברות, אוצרות בתוכן דימויים מאירועים ומנופים, מקוטלגות בשמות או תאריכים. מאז המעבר מצילום אנלוגי לצילום דיגיטלי אנחנו מוצפים בדימויים והאלבום נדחק בדיסק הקשיח או ה CDROM. הצילום הפך לכלי של יום חול, לא רק של חג או של אירוע מכונן בחיי המשפחה. מתעדים כל רגע ומדווחים לרשת- היכן נמצאים. אין דימוי בודד המייצג אירוע ונחרט בזיכרון אלא שפע של דימויים. חיים פרטיים פרושים ברשת.
אלבומי המשפחה הפכו לאלבומים משותפים בזכות הרשתות החברתיות. אנחנו מוצאים צילומים שלנו ושל אחרים בצד דיווח על אירועים חוויות ושיחות. אלבום הצילומים הפך מיידי המוני וציבורי. אין צורך להזמין אדם הביתה כדי להראות לו את תמונות המשפחה, בלחיצה על מקש אלבום המשפחה שלנו תופס את מקומו ברשת.
Family files
" בין התצלומים שמצאתי בביתו של אבי בחודש שעבר היה דיוקן משפחתי...עולם שלם כמו עולה מהדיוקן הזה: זמן מסוים, מקום מסוים, תחושה מוצקה של העבר. כשהבטתי בתמונה בפעם הראשונה, הבחנתי שנקרעה לאורכה באמצע והודבקה אחר כך במגושם... הנחתי שהתמונה נקרעה בטעות, ולא הוספתי לחשוב על כך. ואולם כשהתבוננתי בה שנית בחנתי את הקרע ביתר עיון וגיליתי דברים שהייתי צריך להיות עיוור שלא לראותם קודם...ואז תפסתי מהו המוזר בתצלום; סבי נחתך והוצא מתוכו...רק קצות אצבעותיו נותרו: כמתאמץ לזחול חזרה אל התמונה מתוך איזה חור עמוק בזמן, כאילו הוגלה לאיזה מימד אחר. " (פול אוסטר, המצאת הבדידות)
השם והתערוכה "Family Files " הם מעין פרפראזה על תערוכת "משפחת האדם" ההיסטורית שאצר אדוארד שטייכן ב-1955 בניסיון להראות, כי למרות זוועות המלחמה והמתחים הבין גזעיים, הגזע האנושי הוא למעשה משפחה אחת. לתערוכה ולקטלוג שנילווה לה היה תפקיד חשוב בכינון מעמדו של הצילום כמדיום פופולארי, מוזאלי המסוגל להעביר מסרים אנושיים.
היו מי שהרגישו שהצילום גויס באופן מניפולטיבי כדי להעביר מסר הומאני מזויף וכדי להחזיר לבני אדם תחושת שייכות ו"משפחתיות" מאולצת. בספרו "מיתולוגיות" (1954-1956) מייחד רולאן בארת מסה המותחת ביקורת על התערוכה. מסה זו, כמו המסות האחרות בספר, יוצאת נגד הערבוב בין מושגי הטבע וההיסטוריה הטומן בחובו סילוף אידיאולוגי. מיתוס "משפחת האדם", טוען בארת, מתפקד בשני שלבים- תחילה טוענים לקיומם של הבדלים אינסופיים במין האדם ואחר כך, מהפלורליזם הזה מחלצים אחדות באופן מגי.
תערוכת צילום זו מציעה מבט אל צילום ישראלי עכשווי המקיים דיאלוג עם דימויים הלקוחים מהזיכרון האישי והקולקטיבי. היא מכילה עבודות של אמנים ישראלים הפועלים בארץ ומחוצה לה. בחירת גופי העבודות לתערוכה הייתה על פי קריטריון אחד- צלמים שמצלמים את בני משפחותיהם, זו אמנותם .
כל אמן בשפתו האישית ובאוצר הדימויים החברתיים, התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים בתוכם גדל. כל אחד בדרכו שלו מצלם את המשפחה ומציג אותה. כך נחשפות לעיני הצופה גישות וכוונות שונות.
המשפחות המצולמות, מציגות טווח רחב של מהות "משפחתית"- מומצאת או מדומיינת, פתוחה ונכונה לבדוק את גבולותיה. חלק מן האמנים, המשתתפים בתערוכה, מוצאים באלבום המשפחה מקור השראה והם חוזרים ומגיבים אליו. מתוך נבירה וחיפוש אחר אמיתות ותובנות נבנה או מומצא אלבום משפחה חדש אלטרנטיבי.
בניגוד לתפקיד שמילאו יצירות אמנות במשך תקופות ארוכות בהיסטוריה- שמירה על הסטאטוס קוו החברתי, הדתי או הפוליטי, חלק מהעבודות, המופיעות בתערוכה, נעשו מתוך מחאה חברתית או תרבותית או ביקורת על מצב קיים.
שישה עשר אמנים, שש עשרה משפחות. האמנים מזמנים לנו הצצה לרעיונותיהם, מחשבותיהם, יצירתם תוך שימוש בבני משפחותיהם. זהו מסע אנתרופולוגי- ויזואלי, בחלקו תיעודי ובחלקו בדוי. חלק מהסדרות מספר סיפור של משפחה ספציפית וחלק מתייחס למשפחה כאל מושג אוניברסאלי.
האמנות הישראלית לוקחת חלק בתרבות צעירה המקיימת יחסי גומלין עם תרבויות עתיקות. כדרכה של החברה היום, גם החברה הישראלית בוחנת את עצמה ואת האחר באמצעות האמנות. התערוכה מצביעה על דימויים משותפים לבני תרבויות שונות המחברים אותם כקהילה מעבר להגדרה טריטוריאלית, תרבותית או פוליטית. גם כאן מתעוררות שאלות ונמתחת ביקורת תוך שימוש בשפה המשותפת לאמנים המציגים ולאמנים אחרים בעולם.
אלבום המשפחה ובני המשפחה מהווים נקודת התייחסות לאמן לספר בדרכו ובשפתו, במדיה שבה הוא שולט את הסיפור שלו. לעיתים לשם תיקון או לייצור נראות אחרת.
הצילום מצידו, מזמין את הצופה, הבוחר להשתתף בעצם נוכחותו בתערוכה, לקחת חלק בסיפור החדש.
רונית עדן, גליה גור זאב
| | |
|
|
|
|
|
|
