|
|
|
|
|
| עדות מצולמת | | | "מהלך היסוד של העת החדשה הוא כיבוש העולם כתמונה".
מרטין היידגר
השרפה הגדולה בכרמל התחוללה לאחר סגירת מועד הגשת התצלומים לתחרות עדות מקומית 2010 . אי היכולת לכלול תצלומים מאירוע זה עורר תחושת החמצה. תצלומי השריפה הספורים המופיעים בתערוכה השנה הינם בבחינת הד לכיסוי התקשורתי המסיבי שלו זכה האירוע בשנה שעברה. תחושת התסכול שבה ומפעמת גם השנה לנוכח העובדה שלא היה אפשר לקבל לתחרות תצלומים של גלעד שליט השב משבי החמאס. נראה, אם כן, ש"הצדק החברתי" היטיב עם המחאה הזוכה לייצוג נרחב בתערוכה.
לתחרות הגיעו השנה 8000 תצלומי עיתונות על-פי קטגוריות ידועות מראש, במטרה לאפשר כיסוי מרבי של אירועי השנה שחלפה.
לתצלומים המוצגים בתערוכה נוכחות שונה מזו המקורית. התצלומים הוגדלו ונבנה להם הקשר חדש – תוכני וחזותי. ההגדלה מעניקה חשיפה נוספת, חדשה, לתצלום העיתונאי. לכל תצלום גודל הולם לנראות מיטבית. הנוכחות הפיזית החדשה מבליטה פרטים ותכונות שלא הודגשו בתצלום העיתונאי המקורי. התצלום המוגדל בתערוכה הוא תלוי הקשר מקורי והקשר חדש, עצמאי, גם יחד. האופן שבו מוצג הצילום, גודלו ואיכויותיו, מכתיבים אופני התבוננות שונים, שהשתכללו בזכות העידן הדיגיטלי.
צילום השנה של איליה יפימוביץ' והצילום "התפרעויות יום הנכבה" של זיו קורן מדגימים צורות קריאה שונות. בראשון, הדרמה מתרחשת במרכז הפריים, קרוב לצלם. הקומפוזיציה מעצימה ומדגישה את המתרחש ברגע מכריע ומאפשרת לצופה לקלוט את המידע במבט אחד. ואילו השני גוזר קטע מנוף ומאירוע רב היקף ועשיר בפרטים. עמדת הצלם הרחוקה ממקום ההתרחשות בונה קומפוזיציה שטוחה ואחידה. עין הצופה נודדת בין הדמויות המפוזרות על פני הדימוי כולו באופן שווה. הצילום כולל הן את האירוע השלם והן את ההתרחשויות והדמויות הבונות אותו.
צילום עיתונאי הוא אחת הפרקטיקות של העיתונות בייצור דימויים במטרה לספר סיפור חדשותי. כמות הדימויים, שמעבירים כיום אמצעי התקשורת המודרניים, בונה לכאורה מאגר גדל והולך של ארכיון תצלומים היסטורי. אולם העבודה על התערוכה מלמדת, כי הניסיון המלאכותי לייצר רצף דימויים שיעורר לחיים את אירועי השנה החולפת אינו עומד במבחן המציאות. דהיינו, אירועים מרכזיים זוכים לסיקור אינטנסיבי בזמן התרחשותם, המעורר את האשליה שהאירוע נצרב בזיכרוננו. אך ניסיון התקשורת למשוך את מרב תשומת הלב לכל אירוע גורמת, בסופו של דבר, לשכחה ואינה מאפשרת בנייה של רצף היסטורי מִדרגי עכשווי.
| | |
| | תערוכת היגד: מחאת האוהלים קיץ 2011 | | | המחאה החברתית של קיץ 2011 סחפה חלקים גדולים מהעם, והדבר ניכר בתצלומים שנשלחו לתחרות. יש בעובדה זו מעין הד לעוצמת האירוע שהחל ב-14 ביולי 2011 בעקבות event שיצרו דפני ליף וחברים נוספים, שבוע קודם לכן, ברשת החברתית פייסבוק.
במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים תפס האתוס הליברלי, המעמיד את היחיד במוקד ההוויה, מקום מרכזי וכמעט בלעדי בתרבות המערבית. התפתחותה של רשת האינטרנט היוותה מרכיב מרכזי בתהליך זה משום יכולתה לספק לפרט במה לניסוח דעותיו ומאווייו.
המחאה התפשטה במהרה לכל חלקי הארץ. אלפים הקימו אוהלי מחאה, הפגינו ברחובות ובכיכרות וביקרו בריכוזי האהלים כדי לחוש מקרוב את כוחה של המחאה. הבחירה באוהל, צורת מגורים ראשונית, מבקשת להדגיש את ארעיותו ופגיעותו של המבנה ויושביו, מול נצחיותו של בית הקבע המעניקה ליושבים בו תחושות של קביעות וביטחון. ואכן, השימוש באוהלים למגורים במרכזי ערים כדרך של מחאה ניתן למצוא גם בעולם הרחב. בספרד, למשל, הוקמו אוהלים כמחאה על מחירי הדיור הגבוהים כבר באביב 2011.
אירועים חדשותיים מדווחים ומתווכים בדרך כלל על-ידי אמצעי התקשורת השונים לקהל הרחב, היושב פאסיבי מול המתרחש ומעורבותו מצטמצמת לידי צפייה בלבד. ב"מחאת האהלים" חוו אזרחים רבים בפועל הן בבקרם בזירת האירועים והן באמצעות תצלומים אישיים ואחרים שפורסמו באמצעי התקשורת השונים.
שלוש הסדרות הזוכות מתייחסות למחאה מנקודות מבט שונות. כל צלם הצליח לספר, בדרכו, את סיפור המחאה.
צילומי השחור-לבן של ניצן הפנר מדגישים את האינטנסיביות של האירוע, את הצפיפות ואת האנרגיות שעורר. הסדרה מציגה את מכלול אירועי המחאה – ריכוזי אהלים, הפגנות, צעדות – ומתמקדת גם באירועים נקודתיים דוגמת מעצרים ועימותים.
קשת הצבעים של הפנר נעה מאפורים כהים ועד שחור מלא. הקומפוזיציות דחוסות, סגורות ומעצימות את הדרמה המתחוללת.
יובל טבול בחר להקים סטודיו מאולתר בשדרה ולצלם את מובילי המחאה. הדיוקנאות מצולמים על רקע שחור, בצבעוניות מונוכרומטית אחידה. מבט המצולמים לעדשה ישיר, נוקב ופוגש את הצופה בגובה העיניים. הקִרבה הפיסית בין הצלם למצולמים מייצרת אינטימיות בין המנהיגים הצעירים ובין הצופים ומדגישה את היות המחאה "של כולנו".
סדרת התצלומים של קובי וולף מדגישה את התהליך ההפגנתי של הפיכת המרחב הציבורי למרחב פרטי. המצולמים בשנתם נראים חשופים ופגיעים בשדרה שאין בה כדי להגן עליהם. הצבעוניות המתונה, תנאי האור האחידים ושפת הגוף של המצולמים מעצימים את המצב האינטימי של שינה לעין כול.
בחרתי להוסיף לסדרות הזוכות כמה תצלומים ממחאות אוהלים בעבר, שנצרבו בתודעה הקולקטיבית הישראלית. בשנת 1990, בעקבות גלי עלייה מברית-המועצות, נוצרה מצוקת דירות בישראל ואוהלי מחאה הוקמו ברחבי הארץ. בשנת 2002, ישראל טויטו הוביל מאבק של מחוסרי דיור, הקים אוהל בכיכר המדינה והסב את שמה ל”כיכר הלחם". ובהקשר שונה, בשנת 2010 הוקם אוהל משפחת שליט מול בית ראש הממשלה בירושלים, האוהל פורק לאחרונה עם שובו של גלעד שליט מהשבי.
מאהלי מחאה הוקמו, במהלך השנים, במרחבים ציבוריים שונים, ביניהם מול משרדי הממשלה, הכנסת ובית ראש הממשלה גם בהקשרים פוליטיים אחרים.
גליה גור זאב
אוצרת התערוכה | | |
|
|
|
|
|
|
